יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

שכבה דקיקה

ישנה שכבה דקיקה
בין הגוף שלי
 לאוויר
אני מדברת את הקול שלי
מבפנים אליי
אליך
אצבעות הרגליים
ננעצות
בתחתית האמבט
לייצב
להרגיש
נשימות מנסות לפזר
את הלב ההולם
בחזה
 שלי
שלך
אני חיה את הגוף שלי בתוך שכבה דקיקה
מדברת את הקול שלי אל האוויר
נועצת אצבעות רגליים באמבט
נושפת החוצה את הלב ההולם

כדי
שאתרגל
כדי
שלא תלכי

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

י-איר

י-איר! י-איר!
 יאיר! הוא צועק במלעיל
יאיר ישן עכשיו. עונה לו מיקה מהחלון המסורג של המטבח
הוא יושב לבדו על כיסא פלסטיק ברחבת הבטון בין עמודי הבניין,
 רגליים פשוטות, כרס ענקית, חבוש כובע קסקט שחור
ומשמיע קריאות
קודם הוא צורח שלוש פעמים כמו גורילה
 אחר כך הוא להקה של ברווזים
שבת בערב, רוח חולפת בפסיפלורה
בואי לכאן! בואי! אותך חיפשתי! 
הוא פוקד על חתולת רחוב  שמטיילת על החומה המפרידה בין החצרות
 ובין לבין הוא ממשיך וצועק
י-איר! י-איר!
יאיר!
תגידי מיקה, 
 כסא הפלסטיק מתעוות והוא מדדה אל העץ הצעיר ששתלו  בקצה החצר העלובה, 
הקירחת
 מתי העונה של הבננות? מתי יהיו בננות על העץ
ב-2018 היא קובעת דרך החלון בשפתיים קפוצות ומבטא של ארץ רחוקה
י-איר!
 יאיר!
הכרס וקולות הברווזים הולכים ומתרחקים לאטם במורד הרחוב המחשיך,
 המטפטף
החתולה הסתלקה לה ורק עץ הבננות הצעיר עומד תחת המקצב העדין של הגשם,
 ורוטט

יום שבת, 17 באוקטובר 2015

הנה לך המשקולת

הנה קחי לך את המשקולת
זו שמכבידה על ליבי
והכי בי חזק
הנה קחי לך את הצער
זה שמסמא את לילותיי
והכי בי
הכי בי חזק
הנה
קחי לך את הבכי
זה שמעוור את עיניי
שמרטיב את פניי תחת השמש
הנה קחי לך
 והכי בי
הנה
קחי לך את ליבי
אפילו שהכית בו
אפילו שהכית בו חזק
קחי לך את הלב שלי
כדי שלא יכאב
כדי שלא יכאב
כמו שכואב לי
להיות
לבד


עץ התות

עץ התות שלנו, בגינה שבמושב
הזדקן מעט
את גזעו החלק הגלילי יכולים להקיף כעת 
שלושה אנשים 
בחיבוק
לאורכו של הגזע נחרץ לו 
סדק כהה ברוחב חמישה עשר סנטימטרים לפחות
ההולך ומתרחב
ככל שמתקרב
 לבסיסו
כמו אישה שהוסיפה למשקלה בפתאומיות
 בהריונה
ועל ירכיה ובטנה
נתפצחו להם נקיקים וורודים
שהתעייפו מכובד משאה
העברתי שלוש אצבעות
בלבו של הסדק
והעץ גרגר ורשרש את
צמרתו לעומתי
פעמון הקרמיקה הכחול
שאמי תלתה על תנוכו
הקיש
והתנדנד
פלומת זקנו באדמה למרגלותיו התנועעה
בריקוד שבטי
ואני רק הפניתי את גבי אל השמש
והלכתי לשתות קפה עם
נעוריי

הלו חני

הלו? חני?
כן שלום
 הגעתם למשרד של מנכ"ל חשוב במשרד מרכזי במיקום נדל"ני אטרקטיבי במיוחד
היי שלום
התקשרתי להגיד שכואב לי הלב
אז לשלוח לך זימון? לתאם פגישה?
לא לא
 רק רציתי להגיד שכואב לי הלב
 שראו אותה אתמול בהופעה, והיא חייכה עם העיניים שלה הבהירות
 ומחאה כפיים
שהתלתלים שלה זזו מימין לשמאל
 ונקודת החן הקטנה ליד האף רעדה כשדיברה
אני מבינה
 כרגע במועד הזה זה לא נראה לי אפשרי אבל אני יכולה לבדוק
רק להגיד שכואב לי הלב
 שההיא שלחה לי הודעה  והזאת רקדה איתי אתמול במסיבה
 וההיא מפעם שוב רוצה להיפגש
אז לשלוח לך זימון? לתאם פגישה?
לא לא
 רק רציתי להגיד שכואב לי הלב
 שאני עצובה בקטע חשוב ,שאני לא נרדמת בקטע מרכזי
 ושלפעמים בורחת לי דמעה במיקום נדל"ני אטרקטיבי במיוחד
אני מבינה
 יש כמה אופציות חלופיות למועד המדובר, אבל יועצת העניינים הקריטיים
 לא תוכל להשתתף
חני? את שומעת? ירדת מהקו
 חני היא הלכה
לקחה איתה את השמחה שלי ואת הצחוק. רק את הלב השאירה
 ועכשיו הוא כואב
אז אני שולחת לך זימון. מתאמת לך פגישה
כן. תודה
באמצע השבוע בשעות הצהריים לקראת שקיעה זה יהיה לי מתאים.
 אולי עד אז היא תתחרט ותחזור
אז במגדל הגבוה בקומה האחרונה, בשעות הצהריים, לקראת שקיעה
 היועצת כנראה תגיע לבדה.
חני תגידי, היועצת
 היא פנויה?

יום שני, 5 באוקטובר 2015

פלסטיק

אתמול במסיבה חיכיתי שתבואי
החדר היה עמוס באנשים
 נשים
מרים אומרת שהיא פלסטיק
בעיניי כמו גשם. מבפנים מרטיב
 מבחוץ מריחים אותו כשהוא מפסיק
לרדת
כך נצמדה אליי מאחור
 ואני כבר הכרתי אותה מכל הגופים
מרים אמרה לי שהיא פלסטיק
שוב תירצה להיצמד. תירצה להסתכל. תירצה להיבהל
תירצה לא לגשת
שוב
מרים אמרה לי שזה פלסטיק
בעיניי כמו שדה של סביונים. מבפנים פורח
 מבחוץ נושפים עליו והוא
 עף לעזאזל
כך הכרתי אותה מכל הגופים
ותירצתי לא לגשת
שוב
מרים לחשה לי שהיא פלסטיק


מדבר

באתי אל המדבר להפיג את כאב
היום יום
שהרוח תקהה את שוליי החדים
שהשמש תכווה בי
איפה היית? שאלת
איפה הייתי
באמת
ואתה הקשית את לבך לעומתי
בשעת לילה מאוחרת חמקתי
בין שמיכות כוכביך
שילבתי אצבעות בין חולות
ידיך
אבל אתה
הקשית את לבך לעומתי
איפה היית? שאלת
איפה הייתי
באמת
כך נותרתי בודדה בין
הגבולות
יללות השרב צורחות בעקבותיי
מבטי טרף ומילים ננעצות בי
ואתה
הקשית את לבך לעומתי
בסוף הימים סבתי לשוב אל מדבר
היום יום
להותיר את מאהבי העיקש
בשיממונו
זו אני
לחשתי בקונכיית אזנך המאובקת
זו אני
איפה היית? שאלת
איפה הייתי
באמת
וסירבת לתת לי ללכת
כך נותרתי מאושרת בין
הגבולות

השכן הסכיזופרן שלי

בכל לילה בין חצות וחצי לאחת הוא צורח
את מטומטמת! מטומטמת! אין לי כוח אלייך! נמאס לי ממך! 
ושום קול לא נשמע בתגובה
המטומטמת מחרישה
 בתחילה נטיתי לחשוב כי הסכיזופרן צורח על עצמו
 צורח על ישות נשית המתגוררת בנפשו 
ובמאבק נואש של לילה הוא מבקש להוקיע אותה מתוכו
בקולו האינפנטילי, האיטי, השמנוני, 
צורח השכן שלי מדי לילה מהקומה השנייה בחלל דירתו
מה זה משנה כבר?! כי את מטומטמת! נמאס לי ממך!
 והמטומטמת מחרישה
כך מסתבר, הוא צורח אל שפופרת הטלפון את כינויי הגנאי וחותם
 אז תפסיקי! נמאס לי ממך! 
בערך כבר שלושת רבעי השנה
והיא מן הצד השני לא מרפה, מצלצלת, מנדנדת
מבקשת שיאהב אותה באישון של לילה, מתעקשת, דורשת
מוסיפה להתקשר בכל יום בין חצות וחצי לאחת
 ולהחריש
נמאס לי ממך! את מטומטמת! 
כך צורח מדי לילה השכן שלי מהקומה השנייה
 בחלל דירתו
צורח השכן הסכיזופרן שלי על
אמא
 שלו